|
|
|
בני זוג שלא רצו בטובתי...
פורסמה בתאריך: 24/02/2011 00:45
ערב טוב יקרה,
דבר ראשון אני רוצה לציין את היכולת המדהימה,
שאת מפגינה בתקשורת וכתיבה.
למרות שהבאת רגשות לא קלים, ובצורה שוטפת, עמוקה,
דרמטית ומרגשת, הצלחת לשמור על החוט,
ולהיות בהירה וברורה ומעניינת.
במקביל הקפת את הנושא, כך שאנו יכולים לקבל תמונה
שלימה, אם גם כמובן מהזווית שאת מסתכלת על הדברים.
ולו רק מסיבה זו,
קל להבין כיצד בני זוגך נמשכים לקרבתך.
אני אתחיל בלהתייחס לכמה עניינים שעלו אצלי
כשקראתי את מה שכתבת:
נראה שהוריך עשו הכל בשבילך, אך נראה שדבר אחד
הם לא עשו מספיק, והוא לתת לך לעשות בעצמך.
ולכן למדת שכאשר את מרגישה שאת צריכה\נדרשת
לעשות משהו,
במקום פשוט לגשת ולעשות, את מתמלאת בפחד שמא
יצעקו עליך (שוב אביך במקום לכבד אותך ולתת
לך ללמוד מנפילת הכוס או ממה שלא היה, נחווה כאילו
שפט אותך ופסל אותך, וכך לא למדת שזה בסדר לטעות,
אחרת לא לומדים),
וישפטו אותך בחומרה, ואז יתכן ואת מרגישה
חסרת אונים והדרך היחידה שאת רואה למפלט הוא, שההורים
יעשו עבורך\ יצילו אותך.
ועם חבר שלך זה נראה דומה מה שספרת, שהערת אותו
בפניקה להציל אותך.
אז בעברך היו גם נסיונות כאלו,
עכשיו את יכולה לבחור אחרת.
את יכולה להבחין שאת כבר לא תינוקת, ושכבר לא
צועקים עליך, ובעצם אף אחד לא שופט אותך, מאחר וכל
אחד נמצא בסרט שלו, ואין לו זמן או חשק
להתעלל בך. מה עוד שממה שכתבת נראה שמדובר בלימודים,
ואם כך אז יש לזכור שהמורים נמצאים כדי
שנוכל ללמוד בעזרתם, ולא כדי שננצל אותם בתור
מפלצות שחיות כדי לפגוע בנו.
ואנחנו כאן כדי ללמוד, וללמוד פרושו לעשות לא
יותר ולא פחות ממיטב יכולתנו,
ואם נטעה, זה נפלא, מאחר ואז נדע להשתפר ולהתקדם
וללמוד.
ועם הגישה הזו, את לא צריכה עזרה מאף אחד.
פשוט עשי כמיטב יכולתך, וראי כמה טוב יהיה.
ואפרופו,
אולי כדאי ללמוד לפשט את הדברים בקשר לחבר.
מצד אחד להיות חברים,
ומצד שני כל אחד ועולמו המקצועי.
זה לא אומר שאי אפשר לעזור אם יוצא,
אבל זה אומר לגמרי, שאין התחייבות לעזור
ואין לבנות על כך שבגלל שאת חברה שלו זה אומר
שתוותרי על עצמך בשביל לעזור לו,
וגם לא שהוא יצא מעורו לעזור לך.
העזרי בחברים לכיתה או במורים או הסתדרי לבד.
וזה נכון גם בקשר אליו.
ואם יש לאחד מכם בקשה לעזרה מקצועית,
הוא יכול לבקש, ולקבל באהבה
אם מי שאנחנו אוהבים עסוק במה שעושה לו טוב,
ואיננו פנוי לחיות את חיינו.
וכאשר יפחתו הציפיות והאכזבות מבן הזוג,
והוא ממך בעניינים המקצועיים,
היחסים יהיו בענייני זוגיות בלבד,
ואז יהיה קל יותר להיות אסרטיביים
ולפתור עניינים שונים בקלילות ובאהבה.
ועכשיו ביחס לחברים שלא רצו בטובתך,
וחשבו רק על הצרכים הנלוזים של עצמם, תוך שהם
פגעו בך נפשית ופיסית.
מזווית הראייה שלי אנחנו נוהגים להשליך
את עצמנו על הזולת, ואז לשפוט אותו,
או בעזרתו להתעלל, אם ככה נראה לנו שמגיע לנו,
בעצמנו.
ואני מרגיש, שהשפיטה הזו של החברים הקודמים,
דומה לקיצוניות השניה של
תיאור החבר שלך כתמים וטוב עד בלי די,
ובעוד שהחברים ה"רעים" ההם ניסו להרוס
ולקלקל אותך, עכשיו התחלפו התפקידים ואת מנסה
לפי הסיפור שלך, לקלקל להרוס לחנוק וכן הלאה
את בן זוגך הנוכחי.
בסך הכל מתקבלת כך וגם אחרת תמונה של עולם
דמוי גהינום, שבו יש התעללות ורצון לפגוע,
ומצד שני מישהו תמים שנמצא בסכנה גדולה
לסבול ללא גבול.
את תיארת שתי קיצוניות שהן אותו הדבר,
ושתיהן מספרות כך יתכן, על מה שיכול אולי
להרגיש תינוק קטן ותמים וחסר ישע,
כאשר הוא נתקל בעולם שנראה לו מפחיד ומסוכן,
מה שמחזק את הניתוח הזה הוא,
שסיפרת שאת מרגישה פוסט טראומה,
כך שנראה שאת עדיין "תקועה" מעט באותה תקופה
של ינקות.
אז גם את זה אולי יש בעברך.
אבל את יכולה לבחור אחרת.
היום את כבר גדולה, ואולי כבר שמת לב,
שאנחנו יכולים לקחת אחראיות של מה שיצרנו, ולא
להאמין למחשבה שאנחנו קרבנות,
וממש לא להאמין שמישהו אחר הוא קרבן שלנו.
כל אחד, כך אני מאמין, מגיע אל השיעורים המדוייקים,
שהוא מבקש לעצמו, כדי לחוות את מה שהוא
רוצה ללמוד,
ותמיד אנחנו יכולים להפסיק את השיעור, כאשר מרגיש
לנו שהיה לנו מספיק.
אז אם זה כך, ואנחנו מצליחים לראות, שאנחנו יצרנו
את המציאות בה אנחנו חיים,
זה אומר שאנחנו יכולים גם ליצור אחרת.
ואני מרחיק לכת וטוען, שאם היצירה שלנו,
העולם שיצרנו איננו מביא לשמחה,
סימן שיצרנו מתוך פחד,
סימן ששכחנו שאנחנו ייצורי אור,
שכחנו שאנחנו במהותנו אהבה.
ואני לא מתכוון למשהו מרחף רוחני לא מחובר למה שיש,
אלא ההפך.
אם בעולם שיצרנו שולטת אומללות ופחד,
סימן שניסינו ליצור בניגוד למה שיש.
כאשר אנחנו עוצרים את השפיטה והציפיות והתכנונים
ותחושות האשמה הכעס והנקם,
ופשוט מסתכלים מה עכשיו אפשר לעשות
כך שיהיה נפלא,
אנחנו מגלים שהכל פשוט מאוד.
קודם כל אנחנו לא יודעים מה "צריך" להיות.
פשוט יש מה שיש, ואנחנו זורמים איתו.
לא יושבים מחכים וחושבים, אלא רואים מה קורה,
ועל הנתיב הזה הולכים
ועושים מה שהלב שלנו יודע.
דבר שני מיד רואים, שכל העבר שנראה כל כך כבד
גדול ומאיים, איננו אלא ענן שחור חסר מוצקות,
ואיך שהתחלנו ללכת רואים
שהוא נעלם ואיננו.
כל מה שיש הוא מה שאנחנו, כשאנחנו הולכים על
ה"שטיח האדום" שהולך ונפרש כבמעשה קסמים
לפני רגלינו.
ולצדנו הולכים האנשים האחרים,
וגם הם יכולים לעזוב את הסיפור שלהם וללכת איתנו
בדרך שהלב שלהם מורה להם.
וזה נפלא,
כי אנחנו לא לבד.
מצד אחד הלב שלנו קשור לאהבה ולייקום,
ומצד שני גם באחרים יש את האהבה הזו
ואת הדרך שמחכה להם.
ויחד אנחנו יכולים לברוא גן עדן.
ומאחר וזה בהם, מתישהוא הם יבחינו בכך,
ויצטרפו אלינו.
אז למה אנחנו מחכים?
מדוע שלא נלך בכוחנו זה,
ונוציא את עצמנו
ואת אחינו ממצרים?
באהבה
רמי דקל
| | | I cannot come to you, without my brother | | | בהודעה זו צפו 26 אנשים | | | | | אין באמור לעיל משום יעוץ או המלצה לטיפול כלשהו | |
|
