|
|
|
לראשונה פה. מתנצלת מראש על אורך החלום.
פורסמה בתאריך: 02/03/2008 10:06
שלום, הגעתי לפה בעקבות המלצה של חברה. החלום ארוך. שוב - מתנצלת.
חלום קשה.
עיר ילדותי. אמא של חברה טובה, בת 70, יולדת בן. זו שיחת היום. בתה כבר בת 40, בעצם יותר. איך היא תגדל אותו? אני לא מבינה, אבל אומרת לה שצריך לחזק אותה. שאם היא מרגישה שזה מה שהיא רוצה – אז צריך לתמוך בה ולתת לה את הקרדיט. בעצם בתוכי מתרוצצת המחשבה שזה פשוט נורא. עוד 10 שנים כבר לא תוכל לתפקד והוא יהיה רק בן 10. אבא שלה הציע שיבוא בחור צעיר לגור איתם בבית ויהיה אבא. ככה הבנתי שגם אבא שלה מודאג.
אמא שלה במקום אחד, בית חולים אולי, והתינוק במקום אחר. מקום רק של תינוקות.
חלק גדול מהחלום זה הפליאה על מה שהיא עשתה. שאלתי את חברתי: כתבו על זה בעתונים? כי על נשים פחות מבוגרות שיולדות כותבים בעתונים. אחר כך אני חושבת: היא לא אותו מקרה, כי אצלה זה לא ילד ראשון.
חושבת על כך שלפני המון שנים ילדה בן והוא מת זמן קצר אחרי הלידה. מבינה את הצורך שלה ללדת שוב. פוחדת – האם הוא יחיה? האם יהיה בריא?
אחר כך – נוסעים לחתונה של הבן של חברה לעבודה. החתונה במלון בעיר הזאת. אני יוצאת מהבית שלי (בית הורי). אמורות לנסוע איתי כמה חברות ילדות, בהן אותה חברה שהזכרתי קודם. הולכות לכיוון הבית של חברה אחרת. אבל אני צריכה את האוטו. כבר מאוחר. אני מתאפרת לפני כן. הכל לוקח זמן. הולכות. אני אומרת להן שבעצם צריכה לחזור לקחת את האוטו, כדי לקחת אותן. כבר נורא מאוחר. 20:00. אחר כך 21:00. אחר כך 21:20. אני מרגישה זוועה. בגללי מאחרים. הן אומרות שלא נורא. אבל זה כן נורא. זה ממש מוגזם. אם בהתחלה אמרתי לעצמי – לא נורא, ממילא החופה לא תתחיל לפני 20:00, עכשיו אני מבינה שבטוח פספסנו את החופה.
אני חוזרת לרחוב של הורי, דרך רחוב אחר, לחפש את האוטו. לא מצליחה להיזכר איפה החניתי אותו. בדרך, שזו דרך ארוכה, מנסה לחשוב האם אוכל לחזור הכל חזרה עם האוטו. זה שביל עפר. בדרך עוברת דרך משרדים של משהו. האנשים שם עוזרים לי. מראים לי את דרך הקיצור. אני שוב תוהה: איך בעצם אחזור, בדרך הכי מהירה שאפשר?
אני ממשיכה. מגיעה לתחילת הרחוב של הורי. חושבת אולי החניתי ברחוב אחר. מחפשת את האוטו. אין. ממשיכה לתוך הרחוב. מרחוק רואה רכב לבן(שהיה בחלום אותו דגם של בעלי במציאות, עם המספר שלו). אומרת לעצמי – זה האוטו של אבא. אני יכולה לנהוג בו אבל זה לא ממש אותו דבר. ואני אצטרך לעלות לבקש מאבא את המפתחות. לא בא בחשבון. אני מנסה להיזכר היטב איפה החניתי. לא מצליחה. הרגשה איומה. שהזיכרון שלי בוגד בי, ושזו לא פעם ראשונה. וגם מרגישה נורא, כי התחייבתי לקחת אותן לחתונה אבל אני לא עומדת בהתחייבות שלי. בגללי הן מפסידות. מתעוררת בהרגשה איומה – איך הזיכרון שלי בגד בי.
קטע מהבית של ההורים: כשאני עושה את ההכנות לצאת (אני חושבת שהחברות מחכות לי בסלון, לא בטוחה) נכנסת לשירותים. המון צואה מרוחה מסביב. אבא "עשה" ולא ניקה אחריו. זה נורא מגעיל. אני אומרת לעצמי: לא אפחד ולא ארגיש לא נעים לומר לו בפשטות אם הוא יכול לנקות. כי לא נעים מהחברות. אבל בפועל כן מרגישה אי-נוחות לומר לו.
אני מודה לך מאוד!
| | | בהודעה זו צפו 23 אנשים | | | | | אין באמור לעיל משום יעוץ או המלצה לטיפול כלשהו | |
|
