כשמיכל, חברתי לעבודה, שאלה אותי שוב בדרך הביתה: נו מה? אז כבר היה לי מה לספר לה."נרשמתי". אמרתי."נירשמת למה?" היא שאלה"ללימודי נטורופטיה" עניתי בגאוה."מה פתאום
לימודי נטורופטיה? מאיפה הבאת את זה?" זאת היתה התגובה שלה.לא מעודדת במיוחד.באותו זמן באמת לא ידעתי מאיפה הבאתי את זה. רק אחרי שסיימתי את הלימודים ואפילו כמה שנים אחרי, הבנתי מאיפה בדיוק. אבל זה כבר סיפור לגמרי אחר. אבל באותו הרגע אמרתי לה שפשוט זה מה שבא לי כי העבודה קצת משעממת וגם לאנשים אני לא מתחברת, אז שיהיה עוד משהו. וחוץ מזה שגם גלית, חברתי הטובה נרשמה ללימודי נטורופתיה אז בטח יהיה כייף ביחד."טוב. בהצלחה." היא לא נשמעה נלהבת. והאמת היא שאני לא ניסיתי להלהיב ובינינו, גם אם הייתי מנסה – לא בטוח שהייתי מצליחה כי לא באמת ידעתי אז למה אני באמת נכנסת.אחרי כמה שבועות היא עזבה את מקום העבודה. התקדמה לה למקום אחר והיתה מאושרת.הקשר בינינו ניתק.פגשתי אותה במקרה, אחרי כחצי שנה. אני כבר הייתי כולי בתוך הלימודים. היא היתה כולה בתוך העבודה החדשה. משהו בשוקי הון. סיפרה שהיא אוהבת את השכר והתנאים אבל קצת משעמם לה וגם קשה לה עם האנשים. אמרתי לה, שאני מבינה אותה ושבדיוק בגלל זה נרשמתי אז ללימודי נטורופטיה.ואז גם אם ממש לא ניסיתי להלהיב, הלהבתי. כי נורא התלהבתי בעצמי. לימודי נטורופתיה היו מרכז עולמי ושיא אושרי, וראו את זה.אז התחלתי לספר לה על לימודי הנטורופטיה, על הימים והשעות, על זה שחייבים ללמוד גם רפואה מערבית ועוד כל מיני דברים מעניינים, על איך זה עזר לי ללמוד כל כך הרבה דברים על עצמי ועל אנשים בכלל. על כמה זה עוזר להרבה תחלואים של הגוף ושלא לדבר על הנפש. וככה דיברתי ודיברתי ופתאום אני קלטתי שמשהו כאילו התעורר בה. נפתחו לה העיניים.היא הסתכלה עלי במבט מאושר, מעודד מאד ואמרה לי שאני באמת נראת כל כך קורנת ומאושרת ושמורגש שאני באמת אוהבת את זה. היא גם אמרה שממש בא לה להרשם ללימודי נטורופטיה בעצמה.אז היא נרשמה. למדה. למדנו. השתלמנו. התמחינו. השתפשפנו ומה לא.היום, מיכל, היא שוב חברתי לעבודה. לעבודה כנטורופטית.לימודי רפואה משלימה מזכירים לימודי גיטרה, לאט לאט לומדים לפרוט על הגוף
